רגע אחד במיאמי

ראשל׳צ, 1987

בואו, ראשוןלציון של שנות ה-80׳ זה לא מקום לכתוב עליו הביתה גם אם זה הבית שלך. העניין הוא שהיה פה פוטנציאל למקום מעורר השראה: הגיעו לפה חלוצים עוד לפני שהיתה ציונות (ביל׳ו, 1882) ויש פה יקב מהימים שהטורקים שלטו בארץ עם יין בינוני ככה אומרים הילדים של גרשון שלמד מדעי היין בצרפת והיו פרדסים וחלומות של חקלאים,בגידות, תככים ורציחות. כל זה היה במאה ה- 19׳. היום מה שת׳רואה זה מה שת׳מקבל. הרחוב הוא רחוב והגינה היא גינה. אין פסגות ואין מצולות. לילהטוב. אבל וזה אבל גדול יש חולות. חולות אינסופיים ששוטפים ממגרש הכדורגל המצ׳וקמק אהוב ליבי שהוא הבית שלי ועד הים. חולות לבנים כמו באגדות. וסודות. אולי.

תכננו ת׳טיול הזה הרבה זמן.רוני ואני ואילנה היפה עם הציצים הגדולים שיהיה לה עתיד מזהיר ככה אומרים כולם. נצא בבוקר עם אור ראשון רוני אמר עם הדיבור מפקד הזה שלו ונחזור לפני החושך. כל-אחד מאיתנו מכר להורים שלו סיפור אחר שקשור למסיבת פורים שתהיה היום בבוקר מוקדם ונפגשנו 5:31 ליד ביתספר בארי שעל רחוב כצנלסון. בחוץ אין אפילו חתול. פברואר וקר. ירדנו מערבה על הכביש בשיפוע המתון של כצנלסון. הלכנו לאורך הדופן הצפונית של מגרש הכדורגל לא התאפקתי ונישקתי ת׳חומה. החולות לפנינו. להיות בן 14 זה חלום.

התכנית היתה להמשיך מערבה (רוני על המצפן) ולהסתובב חזרה אחרי 4 שעות ו-19 דקות. אילנה הסבירה שהשמש שוקעת ממש מוקדם ואין לנו עניין להישאר בחולות שניה אחרי שהשמש מתחילה לרדת. ׳והמבין יבין׳ אמרה וכל אחד הבין מה שהבין. קשה ללכת בחולות את זה לא ידענו לפני הרגליים שוקעות והנעלים מתמלאות חול והגרביים משפשפים ולא נעים. בהתחלה עצרנו מדי פעם כדי לרוקן חול ודרעאק. גם מזה ניגמל. 

השמש התחילה להתרומם מאחורינו כששמענו צעקות. התקרבנו לקו המצוק של בור עמוק ורחב שקוראים לו עמק התחת וראינו מולנו את גוני אח של רוני ועוד שלושה חברים עולים ויורדים בשיפוע טובעני וחד כקיר מדרבנים ומדליקים אחד ת׳שני. הם בני 18 והראשונים בראשל׳צ שלוקחים את העניין הזה של אימונים לצבא ברצינות גדולה. הסתתרנו. אם גוני היה רואה שרוני עוקב אחריו (הוא לא) הוא היה ממש לא מרוצה ואין דבר יותר חשוב לרוני מלרצות את אח שלו. הסתכלתי על אילנה ורק בעוד כמה שנים כשאשמע ואבין את משמעות המילהמצועפתאבין מה אמרה ההבעה שהיתה לה על הפנים. כשאהיה גדול אני רוצה להיות גוני. רוני רצה להיות גוני מהרגע שנולד.

בעוד כמה שנים גוני יהיה קצין ביחידה מיוחדת ויקטול חמישה לוחמים בטיל חי שיירה בטעות במודל לפני מבצע. הוא לא ינוח עד שיידרס במכוון על-ידי משאית כמה חודשים אחרכך באתר בניה של שכונת מגדלים במה שהיום הוא עמק התחת. המשכנו. הלב והדעת של אילנה נשארה לאמעטזמן בעמק התחת. קשוח להיות בת 14.

השמש שיחקה ׳מחבו׳ איתנו ועם העננים. פעם הסתתרה ופעם יצאה. שתי דיונות מאיתנו לצד שמאל התגלה רכב שטח שחור ואחריו עוד אחד ועוד אחד. הסתתרנו מאחורי שיח סמיך וגבוה. יש מלא שיחים כאלה בחולות ואם אתה מקצוען אפשר להעביר כאן חיים שלמים בלי להתגלות. רוני שלף את המשקפת המשוכללת שאבא שלו לקח מקצין מצרי במלחמת יוםכיפור. ׳ת׳ם לא מאמינים׳ אמר והעביר לי ת׳משקפת. ׳שמיר׳ אמרתי בקול רם כמעט צעקה. כעסתי על עצמי כי הייתי צריך ללחוש. המשקפת דגם רוסי משובח לא השאירה מקום לספק זה היה ראש הממשלה יצחק שמיר ברור כאילו עומד מולנו מרחק נגיעה. הוא הניח זר פרחים על קבוצת אבנים. שר שיר שלא הצלחנו לשמוע את מילותיו בהה עוד קצת בזר ובסביבה הסתובב וחזר לאחת המכוניות שהובילה את השיירה שנעלמה די מהר.

׳בשנת 1943׳ סיפרתי לילדים ׳שמיר שהיה אחד המפקדים של ארגון המחתרת לח׳י שלח 2 לוחמים לרצוח מפקד אחר בארגון שהיה פרובוקטור והזיק להם. אליהו גלעדי קראו לו ואת הגופה שלו לא מצאו מעולם׳. ׳לא ידעתי׳ אילנה אמרה. ׳אלה דברים שרק הוא יודע׳ רוני אמר. ׳ממשיכים׳?     

כייף ללכת ליד אילנה כי היא חכמה. יודעת להקשיב. מי בגילנו מקשיב? דיברתי על כדורגל ועל היסטוריה והיא על מדע. היא דאגה שנשתה והיו לה חטיפים מיוחדים לשרירים שהתעייפו. תפסנו פינה מוצלת ועשינו פיקניק. לא ידענו שאלה רגעים שלא יחזרו וכשיחזרו יהיו מלאכותיים ומסורבלים. הסתובבנו חזרה והמצפן של רוני הראה 88 מעלות. ׳בול׳ אמר. מוסיקה מוזרה שלא הכרנו כמוה הציפה את המרחב. התקדמנו לפי התכנית וראינו חבורה של בנות ובנים בלי בגדים רוקדים באופן מוזר. אח של אילנה השדוף היה ביניהם. ׳כל אחד והבחירות שלו׳ אמרה. עברנו דרכם וזיהינו את כולם וכולן שהיו גדולים מאיתנו בשלוש שנים. הם היו בעולם אחר. כל אחד מאיתנו הבין (כנראה) משהו אחר ממה שראה.

במסיבה גדולה ליד סידני אוסטרליה 8 שנים מהיום הבנתי איפה היו ומה עשו אח של אילנה והחברים שלו.

השמש בגב שלנו התחילה להנמיך לכיוון הים אבל לא דאגתי כי הרחתי את הדשא (מה שנשאר ממנו) ממגרש הכדורגל. במגרש חניה נסתר ממש לפני שהחולות נגמרים והרחוב מתחיל חנה רכב אחד שממנו יצא שמעון המאצ׳ו המורה שלנו לספרות מחופש לפרדי מרקורי. הצית סיגריה והתיישב על המכסה של המנוע. גבר אחר שלא הכרנו יצא מהמושב האחורי והתיישב ליד שמעון לקח ממנו את הסיגריה שאף שאיפה השליך אותה לרצפה והתנפל על שמעון שלא הסתייג להיפך בנשיקה מלאת תשוקה. ראינו הרבה  ביום הזה ולזה לא היינו מוכנים כי בראשוןלציון אין הומואים.

ליד בית ספר בארי כבר היה חושך ואנחנו התפצלנו.

ביום שאחרי מחר רוני יצלול בבוקר חורפי אחד בחור הכחול בסיני ולא יעלה חזרה.

אילנה תהיה פרופסור לכימיה ותעמוד בראש צוות שמפתח תרופה לסרטן.

ואני. בסתיו של שנת 2019 אלך ברובע האפנה של מיאמי ואראה זוג הומואים מבוגרים ויפים מתמזמזים ברחוב ונגד הכיוון של חיי יתפוס אותי געגוע לחולות ולראשל׳צ של שנות ה -80׳.

**

כתב: עמית פרבמן