פסוק ג׳ פרק ב׳

בשבת התפרק. הכל. בראשון ובשני התפרק. ובשלישי פעמיים כי רע. ברביעי שזה היום שלי. גם. 

ביום חמישי בדרך חזרה מהדרום עצרתי ת׳אוטו בצומת נתיבות במקביל לחייל עם זקן ורובה ופאוץ׳ לאטמי-אוזניים שהסגיר את זה ש{הוא}מגדוד 13 של גולני. הצעתי לו טרמפ.נכנס. 

׳לאן׳? ׳בגדול לנתניה׳ ענה וככה התחיל התחלנו את המסע שלו חזרה צפונה. מסע קצר כי יחזור לדרום. והצפון, שאותו אני מוצא לפי כוכב הצפון - דהוי. 

והמצפן?

קוראים לטרמפיסט שלי אוריאל עם חולם מגדוד 13 של גולני. נער דתי ומקסים באמת שמספר בדיחות קצרות תוך נסיעה ונועל אותן תמיד כשאומר ׳סתם...סתם׳ וצוחק כי לא רוצה לפגוע. עמד להשתחרר מהצבא ממש עכשיו והאריך את השירות שלו. מלחמה. וככה באוטו אני שכבר ידעתי לחימות קטנות בשטח אויב והוא שעכשיו נלחם על חייו חיי חיינו. איזה חיים מסריחים יכולים להיות.ובאוטו נעים.

׳אנחנו הניגוד המושלם׳ אמרתי לו ׳ובחיים אחרים שחיינו כאן לפני שבת אני שונא אותך ואתה אותי. ואין ׳אהבת.לרעך.כמוך׳. אלהים אדירים מה קורה לנו חשבתי, למרות שזאת לא הנסיעה שלי, איך התפתח האדם {הנעים?} להיות ייצור שונא. שונא חזק. שונא בשביל לשנוא. התשובה ידועה אין צורך להתפרץ. 

׳בוא ניקח מגנום בתחנת דלק׳ הצעתי. סירב. הסברתי שכשאני חוזר מהדרום אני לקוח מגנום שקדים שאם לא כאילו לא נסעתי. לא חזרתי. סירב וצחק כי לא רוצה להעליב.אולי אכל לפני זה קבנוס של מנת-קרב חשבתי.

סיפר איך בשבת שהתפרקה היה בבית-כנסת ואז בבית על מדים ואז בטרמפ אחד ועוד אחד ועוד אחד. המטרה: הגנה על ישובי הדרום שנשארו ללא הגנה והוא עם הפנים לנחל עוז - שם הבסיס הזמני שלו עד לאותה שבת. שם ישב גדוד 13 של גולני שחטף וחטף. המספר 13 בלט על פאוץ׳ אטמי האזניים שהיה לו על רצועת הנשק. מספר13 מביא או מרחיק מזל?׳איך הנשק שלך׳? שאלתי ונזכרתי ב RPD שלי ואיך הייתי קשור אליו והוא אליי - קשורקשור. בנים ורובים.ומקלטרת.

ביום שבת הוא נסע עם זקן וכיפה לנחל עוז אל החברים שלו שנשארו תוך כדי קרב בלי תחמושת והוא לא ידע. ביום שבת רגיל זאת נסיעה של שעה וחצי לכל היותר. שבת התפרקה לשברי חתיכות וזמנים: יום שלם לקח לו להגיע למה שנשאר ממוצב נחל עוז. 

ביום רביעי נהרגו שבעה גולני יפים. ממקומות שונים בארץ הגיעו וכל אחד עם סיפור וחלום שמת בעזה. ואולי החלום לא מת. כל מיני שמוקים שמרבים בדיבור אומרים שרעיונות וחלומות לא מתים. ושמוקים?עברתי בעיניים רטובות על פרצופי ההרוגים לראות עם אוריאל, שאינני יודע את שם משפחתו - ביניהם. הוא לא. אולי הוא בין הפצועים? איך אדע? במסע שלנו מצומת נתיבות וצפונה היה ברור שהוא אחד שרץ אל האש. אני אוהב {את אלה} שרצים אל האש ואל הים ואל המדבר ואל ההר. ועוד יותר את אלה שרצות באומץ.

בחמישי, אחרי עצירה בתחנת הדלק בלי מגנום שקדים או מגנום אחר, הוא סיפר לי שתכנן עם שחרור לנסוע לצפון של ישראל לתקופה ארוכה. להתנתק. סיפר כי שאלתי ׳מה היית עושה עם שחרור׳? שנדחה. ׳בוא ואקח אותך לשם׳ אמרתי. צחק כדי לא להעליב. ׳הצפון שלי הפעם ייגמר בנתניה׳ אמר והפסיק לצחקק. ׳סבא של אחד החבר׳ה שלנו שנהרג בשבת הזמין אותנו אליו. ביקש שנפגוש אותו ליד הקבר של הנכד ואחר-כך נלך אליו והוא יעשה לנו בשר על האש׳. מחשבות על קורבן. הכביש והנוף נסעו מול העיניים הרטובות שלי.

ביום שבת כבר אחרי צהריים. אוריאל עדיין לא הגיע אצל נחל עוז. יש שהוא לוקח טרמפים דרומה ומתקרב ואז מחסום שמחזיר אותו צפונה ואז הוא מעלה מחשבה עוקפת כיוונים ונוסע מערבה עם שני חיילים אחרים מגדוד אחר של גולני. גם מהם הוא מתנתק כי מבין שאולי יש לו פתרון אחר. הוא רוצה להגיע לנחל עוז. זאת המטרה. ביום שני יראה בבית החולים תל השומר את שני הגולני האחרים של שבת. אחד מהם במצב קליני: צמח, כך להגדרת הרופאים. 

לטלפון שלו באוטו שלנו שנוסע דוך צפונה מתקשרים חברים שנוסעים בטרמפ מקביל לנתניה וצוחקים בקול רם ואומרים דברים של טיפשות ומדי פעם ׳סתם, סתם׳ וגם אני צוחק והלב שלי מחליף מקומות עם הכבד. וכבד.

נפרדנו בראשון לציון. היא לא בצפון ולא בדרום. העיר שבה גדלתי. הלכתי לבקר את אמא שלי. התחבקנו אוריאל ואני כמו אבא ובן או אחיין ודודו ואולי אח ואחיו אבל לא הבל וקין. את החיבוק האמיץ הוא יזם. כל-כך שמחתי שיזם.

עוד סימן שאלה הצטרף לרבים שמרחפים סביבי מאז יום שבת.מכל מלאכתו.  ותשובות ?

פ