עלהכביש לבד

לבדעלהכביש.

ככהאניתמידמרגיש. וגם כשאני בפריז או (ב)ניו-יורק ומאות אלפים סביבי ותנועת רכבים אני הולך על הכביש. כאילו מתריס. מענייןלמה?

ועכשיו על האפניים בתלאביב ואוזניות יכלו להתאים. הייתי שומע באך. אולי ברסאנס. אני רוכב וטוב לי באמצע אפריל הפעם בלי אובך ובום. שמעתי אותו אלפית שניה לפני שצללתי בלי הכרה לתוך הכביש ברחוב המסגר איזה לוקיישן עלוב לגמור-בו.

כשהייתי בן 12 גם זקנים בני 18 לא הצליחו לעצור אותי עם הכדור. בלילות היה מגיע אליי מדי פעם בלי הזמנה אותו cauchemar - חלוםרע אני רץ לא ברור אם זה משחק או תחרות, כשלפתע הרגליים מפסיקות לסחוב והאנרגיה נוטשת וכל מי שרץ איתי ואחרי משיג אותי. הייתי לרוב מתעורר בצרחה ומזיע. מזיע-גס. לפעמים החלום היה נמשך והייתי ניצוד ללא שום סיכוי להגיע. לאן?

אז ככה זה נראה כשזה שנגמר. אין פה סימן שאלה. ככה זה נראה. אני חושב שאני מכיר מישהו מאלה המתקהלים סביבי. בתנועה האיטית של פניו שזזות במהירות 40% מהרגיל אני קורא את שפתיו שאומרות את שמי. היה איתי בקורס טרור. ויש שם אחת שאולי הייתי רוצה שתנשים אותי. אני צריך הנשמה? ויש אחת שאם תנשים אותי אם אני בכלל צריך הנשמה אז עדיף שזה ייגמר לפני. לבד על הכביש וסביבי אנשים. זה דועך וייגמר כשאני למטה.

בגיל 9 עליתי לשחק במשחק חשוב - הימים האלה שאולי כבר לא יחזרו (לא יחזרו. לא אולי) בהם הכל חשוב - עם פציעה בשריר של רגל ימין. הייתי בטוח שלפני ואחרי המשחק הרגל תכאב אבל במשחק עצמו לא ארגיש דבר וארחף. זה לא היה ככה. זה היה נורא. לא הצלחתי לרוץ. דידיתי על רגל אחת ובעטתי רק בשמאל החלשה כי ימין לא תיפקדה. בימים רגילים ימין היתה נהדרת. בשמאל לא הגעתי לשער אפילו מקרוב. המאמן שאל אותי אחרי המשחק איך לא אמרתי לו לפני שאני פצוע שגם בבריאותי אני פוגע וגם בקבוצה. שני הדברים האלה הם חסרי תקנה אמר המאמן. אחרי כמה שנים התברר שהיכה את אשתו באופן סדרתי.

זה בטח בשבילי האמבולנס עולה מחשבה בראשי הכבוי. פעם הבטחתי לעצמי שגם כשאקרוס אעלה לרכב הפינוי בכוחות עצמי. הבטחות צריך לקיים. הסירנה חולפת על פני הנקודה בה אני שוכב וחלק מהקהל מתחיל לעזוב. זה Show שמיצה את עצמו. כמו מלחמה שנמשכת בלי מהלך רע שהורג אותה - הפצצת נפל״ם על בית ילדים. זה לא אמבולנס זאת מכונית של המכביאש. ריח של שריפה לא נישא באוויר. גם את חוש הריח איבדתי כנראה. אני לא מריח נפל״ם. המערכות מתחילות לקרוס.

אני נזכר באיש הזה שראיתי פעם אחת בחיי. באמשטרדם. אני הייתי נער והא נראה בעיני זקן בן 50 אולי אפילו 51. הוא אמר מילים שלא הבנתי עד הסוף אבל העביר מסר שאמנות מסקרנת אותו ויצא לרחובות. אולי היה gay אולי לא. שנות ב- 80׳ המשוחררות והשמרניות יחד. פגשתי אותו פעם אחת למספר שניות והנה הוא חזר אלייכזכרון. הוא בטח מת האיש הזה ואם לא אז הוא מתנדנד באמשטרדם או אולי במקום אחר לעבר גיל 100. האם הוא עדיין לבדו?

לבדעלהכביש. ככהאני מרגיש.

בגיל 3 נפלתי לבור. זה הזכרון הראשון שלי והגדול של חיי. אני עדיין שם לפעמים בבור הזה. חשוךבו. מיצמוץ בעיניים. בלינק. ואני בחוץ. מנקה את החרא (זהבורשלביוב) מהשרוולים. ויוצא לקראתם. לקרע׳תם. ** עמית פרבמן