פינות

ביום רביעי קמתי מוקדם ונסעתי לים. פתחתי חלון. אני אוהב את הריח של הים בכל רגע ובבוקר יותר מתמיד. חשבתי על פירוק ועל הרכבה. למכונית נכנסו ריחות של סתיו ושל דשא קצוץ. עצמתי עיניים ונסעתי.

**

בקיץ הארוך והמתוק והתמים של 1983 אז הייתי בן 10 (זה בטח מעניין רק אותי אבל מתחיל אצלי קילוח של כתיבה וזה חשוב אחרי תקופה של תקיעות אז אני כותב ומי שרוצה להמשיך - ימשיך. ומי שלא?) הלכתי מדי יום למגרש הכדורגל של ראשון לציון וחיפשתי פרצות בחומה כדי להריח את הדשא שצמח ביולי וכוסח בכל בוקר.

מיד אחרי הקיץ הייתה אמורה להתחיל, בפעם הראשונה בשבילי, ליגת הילדים הרשמית ולא יכולתי לחכות. הייתי מגיע אחר הצהריים לאצטדיון המכוער מבחוץ ומבפנים אבל היה בו מלא קסם ומחפש חור בקיר, אולי קופה למכירת כרטיסים - מוצא אחת כזו, דוחף את הראש לתוכה ומסניף את כל הריח של כל הדשא פנימה לתוך הזיכרון. שלושה חודשים אחר כך, בנובמבר, דשא היה רק בפינות וכל שאר המגרש היה עיסת בוץ, אבל ריח הדשא, קצוץ דק וטרי, נשאר אצלי בזכרון. בזכרונות. אני גם אוהב את ריחה הלח של עיסת בוץ חורפית.

אחרי קיץ ארוך שלא נגמר אני איש-של-קיץ נולדתי באוגוסט והחום מעמיד לי החלה עונת הכדורגל. לקראת סוף הקיץ עקצה אותי דבורה בכף רגל ימין - תחילת הרומן, אז עליתי למשחק הליגה הראשון בחיי עם רגל נפוחה ככדור שבקושי נכנסה לנעל אולי אפילו ברחה מהצדדים. שום דבר לא עצר אותי אז מלהשתתף במשחק הזה, שהיה אצלנו בראשל״צ במגרש הפחים, שנקרא כך כי היה עטוף פח מעל גדרות בטון והאוהדים של הקבוצה בכל הגילים היו מתופפים עליו מתחילת משחקי הבוקר ועד שהשופט היה שורק את השריקה האחרונה של המשחק האחרון בשבת. אני עדיין שומע במעומעם בבקרים של סתיו את מנגינת הפחים הקצובה והרעה.

אני רוצה לספר לכם על פינה.

בכניסה הדרומית לאיצטדיון של ראשל״צ שבקיץ ההוא עדיין היה מוקף דיונות חול גבוהות הייתה מבואת אספלט ושני חדרי עץ מסריחים להתלבשות ושירותים עלובים ושני ברזי מים מעל כיורים דולפים שהשאירו נחל דו מסלולי שירד לכיוון המגרש - אינסטלציה דפוקה, ואם הלכת במורד הנחל הגעת לפשפש של ברזל שדרכו נכנסים למגרש הקסום והעקום, ומיד בכניסה פינת דגל הקרן - יכולת להתנגש בו אם היית חסר ערנות. For Locals Only רציתי לזכור ולכתוב אבל מגרש הפחים של ראשל״צ היה פתוח לכל מי שרצה לעבור בו ולעלות עליו, חוץ מימי שבת אז היה קדוש ורק שחקנים עלו על הדשא: לשחק. להשתגע. להיות חסרי גיל.

הייתי נכנס למגרש - אימון או משחק או חול, מהפינה של דגל הקרן רק ברגל ימין או שמאל אני כבר לא זוכר. אמונות תפלות בראשל״צ היו לאמנות. התחברתי לזה ואת בד הגומי הכחול שלי לניגוב זיעה הייתי שומר בלילה של משחק מתחת לכרית ורגע לפני שהשופט היה שורק לפתיחה לא שניה קודם הייתי מעלה אותו בטקסיות לקצה שרוול החולצה הימני. קפטן.

משחק הליגה הראשון שלי התחיל בשמונה וחצי בבוקר. הקדמתי אליו ביותר משעתיים. ליד הפינה של הקרן עמדה מריצת גיר לסימון הקווים של המגרש אז לקחתי אותה והתחלתי לצייר איתה צורות כל-מיני בלבן גירי ומרוב התרגשות לא שמעתי את הצעקות של ירון האפסנאי שהיה אילם ואלים כלפי מי שלא הכיר, ואותי, בסוף הקיץ ההוא - הוא עדיין לא. שנים אחר-כך היה מצליח דרך האילמות הקשה שלו ממש לומר את השם שלי קצה לקצה במבט רך ואוהב: עמית ולחייך. הוא התקרב אליי בצעקות אילמות ודחף אותי בגסות ועמד להתנפל עליי ממש שם על פינת דגל הקרן ואני אפרוח אולי 30 קילו אבל מישהו מהגדולים עצר אותו והסביר לו שאני זה אני ואולי אהיה פעם שחקן גדול וש

יעזוב אותי וירון שכל מי שדרך אי פעם במגרש של ראשל״צ שחקן אוהד או סתם טייל הכיר אותו ירק יריקה אילמת על דגל הקרן והלך לתלות חולצות כי מכונת הכביסה סיימה לעבוד. טרום-טרום קראו לו כלום. לא פחדתי ממנו כי ידעתי שבפינת ליבו הוא טוב ואני החריין ועד היום באמת יש לי אליו פינה חמה בליבי שהתקשה.

איך לא יתקשה כשהשנים זזות וגם פינת דגל הקרן הפכה לזירה של עימות?

בשנה המורכבת הזכורה לי לרע, הייתי אז בן 13 פלוס-מינוס, בסיום הפסקת המחצית של משחק גביע מלוכלך נגד בית״ר ירושלים, עברנו ליד דגל הקרן בחזרה למגרש ועזורה המאמן פתח קרב קללות עם האוהדים של בית״ר שהיו הורים לנערים ששיחקו נגדנו ובהמשך היום נסעו לשרוף את בלומפילד. הקללות שעזורה קילל ואלה שהחזירו לו ההורים מירושלים, איך לומר - האין דשא של מגרש הפחים נעשה צהוב מהחרדה ואז אדום ואז התאדה. אנחנו נראה להם על המגרש אמרתי לעזורה קלישאת שחקנים. הייתי קפטן והרגשתי את עול המנהיגות. לך תזדיין עזורה אמר לי. הוא היה בהתקף עמוק ואני ילד בן 12 וקצת ולא ידעתי מה זה עמוק וכמה עמוק יכול להיות טירוף של אדם בטח מאמן נערים. הם היו בשטח שולט הבית״רים אז חטפנו עזורה ואני יריקות וקללות ויריקות. את המשחק הפסדנו בפנדלים וגם את התמימות טוב לא את כולה ובטח לא עזורה שתמים לא היה הוא גדל בשכונת התקווה. אל תכניס את עצמך בחיים לשטח נשלט הבטחתי לעצמי וזכרתי את זה גם בלילות מקפיאים בין טרסות וואדיות בצפון דרום לבנון.

השנים עברו הפחים נשארו וגם דיונות החול, אבל מודדים ויזמים כבר התחילו להסתובב מערבית למגרש עד הים כמו אומרים לנו: שחקו ילדים עוד מעט זה נגמר. הייתי בן 16 והרבה פחות נחוש ומחויב לכדור ולדשא ובקיץ כבר לא הגעתי להסניף. פעם היה פה קסם רב חשבתי. נגמר. ואולי אני רק חושב ככה היום. ירון האילם טרום טרום פוטר. במקומו הביאו עוזר אפסנאי מקצועי ממש שהיה מקורב למישהו שקרוב לסגן ראש העיר.

במשחק הראשון של העונה קפטן כבר לא הייתי ודשא בקושי היה ואולי זה אני של היום שחושב ככה. הסתובבתי ליד דגל הקרן בתחילת משחק ועברתי שחקן וחזרתי ועברתי אותו ללא תכלית וסוסן האפסנאי החדש שהחליף את טרום טרום והיה גם ראש ועד הנמלים או עובדי חברת החשמל צעק לי מקרוב אתה אין לך מה למכור. לא הערתי לו דבר על כך שלא שם דגש במילה למכור. לא התייחסתי גם לקללה שהוסיף. השארתי את הכדור ליד דגל הקרן והלכתי הביתה באמצע המשחק לתדהמת כולם ועוד יותר לזאת של אבא שלי. לא הסתכלתי לאחור כמו מילאתי את הציווי של מלאכי אלוהים ללוט ואשתו בבריחה הגדולה מסדום: 'הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן-תִּסָּפֶה'.

הגעתי לים. ריח של דשא קצוץ מסובב לי את הראש.

** כתב: עמית פרבמן