אוגוסט

׳בן גוריון הלך לקוראת בכף יד שגרה-פה ברחוב ליד׳.

הייתי צעיר וכל מה שהיה קשור לציונות שיגע אותי. 

הלכתי אליה מיד כשיצאתי מאורי אבנרי שסיפר לי על המקרה המוזר הזה בחדרעבודה שלו בצהריים רותחים של אוגוסט. באמת גרה דקה מאורי. 

היא קיבלה אותי בלי שאלות ולקחה כסף מראש.הייתה בורגנית בשונה מהדימוי שהיה לי על אחת שעושה דברים כאלה. הסתכלה עליי ואמרה דברים שלא הזיזו לי. יכלה לומר אותם לכל אחד.

הבינה שאני מתוסכל מהמצב. מהסיטואציה.

תראה  לי ת׳יד שלך׳ אמרה פתאום בקול חדש שכאילו הגיע מרחוק.

נתתי.

׳לא זאת. השניה׳. 

נתתי.

׳אתה מאלה שאוהבים לשמוע הכל גם דברים רעיממאוד?׳

׳כן׳.

׳מה הסיפור עם החתול?׳

שתקתי. היא ראתה לי לתוך הנשמה. 

מאז אני הולך אליה כל שנה באמצע הקיץ וקצת לפני שאני פוגש אותה וגם אחרי אני עושה חשבון נפש.

חשבון נפש זה דבר קשה. אם מעמידים את האמת האישית ונכנסים בה בכל הכוח - טוב ורע יפה וכעור וצוללים עוד רובד פנימה ועוד אחד זה סוגר ויותר משהראש מסתחרר הלב נפצע. ויש שאני עושה אמת לעם עצמי עושה לי נעים בבטן. כייף. וככה בכל אוגוסט אני מתעסק. 

היה את הקיץ הנוראי הזה קטסטרופה של 2004 שהכל סגר וגם היה לי כאב פיזי ולא ידעתי לצרוח כמו משוגע כדי לשחרר ויצאתי מהמגדת של בןגוריון כשהאמת כמו הולוגרמה הולכת לפניי גובה-עיניים: ׳אתה גמור. סיפור של אתמול׳ ובכיתי כמו הילד מפעם עם דמעות ועיוותי פנים. קבוצה של צרפתים עם בטנים עגולים ושזופים עברה מולי -

'C'EST TISHA BE-AV' אמר המבוגר מביניהם, ׳יהודים עוד בוכים בתשעה באב. זה מרגש׳ הוסיף בצרפתית. התפוצצתי מצחוק.  

והיה את אוגוסט של2001 שהיה כולו רוח פנים נעימה. היו כל מיני אוגוסטים.

אוגוסט 2018

קשרתי את האפניים מול הבית שלה. האוויר הריח מוזר. חתול שחור וגדול הסתכל עליי ונדמה היה לי שקרץ. קרצתי חזרה. אני קורץ כשהאוויר כבד. בכניסה לבניין האפל עמדה אשה שלא הכרתי.

׳היא מתה׳ אמרה. ׳שמה את המכונית שלה למטה בחניית מעלית כפולה והרכב שהיה למעלה נפל ומחץ אותה. אתה לא יודע איזה אנשים חשובים היו באים כדי שתספר להם מה יהיה בעתיד. מכל העולם׳.

יצאתי מהבנין.

היום רציתי לספר לה איך בקיץ של 1980 ראיתי שלושה ילדים עומדים להנחית סלע על חתול. לא היה לי את האומץ לעצור אותם. להציל אותו. זה לא עוזב אותי. והיא מהצד שלה הייתה מספרת לי את הסוד הגדול ששמרה עד שאתוודה על ׳הסיפור עם החתול׳.

שחררתי את האפניים. הטלפון הקפיץ הודעה:

׳אורי אבנרי מת׳.

***

כתב: עמית פרבמן