אוקטובר

היום, אוקטובר-17׳

היא מסדרת את מתג שחרור הנוזל שיוצא מהשקית הסטרילית לצינור השקוף. היא יפה ומסוגננת ומפליצה כשעוברת

לידי בדרך החוצה מהחדר השקט והמחומם. היא סגורה על זה שאני לא שומע ומבחינתה אני לא קיים. אני רואה את

בגדיה הלבנים ושומע את קול לחישת הכפכפים הרכים שלה הנוגעים בפרקט. רצפת פרקט בבית-חולים תמצא רק

בפריז. טיף..טיף..טיף…אני צולל לאותם הימים היפים בחיי שהביאו אותי לכאן ולעכשיו.

אז, אוקטובר-97׳ ניסיתי כמה פעמים בעבר לתאר שלמות, כמו הרגע המתמשך כשנסעתי באוטו, בצד של זה שיושב ליד הנהג והוצאתי

את הראש החוצה ואוויר נקי הציף לי את הפנים ואת פנים הבטן. ועכשיו, בכמה ימים שאני בעיר המההמת הזאת, זה

מה שאני מרגיש: שלמות.

נחתתי בפריז לפנות ערב אחרי טיסה ארוכה. פעם ראשונה שלי בעיר הכי רומנטית בעולם ולי אין עניין ברומנטיקה. יצאתי לרחוב משדה התעופה והיתה רמיזה למשהו מיוחד: האור והאוויר והריח נגעו בעצב שהופך אותי למהורהר, נינוח,

חזק וקל כנוצה. באוטובוס מהשדה לעיר שעוד לא הכרתי וחלון פתוח וגשם קליל שיורד ומחטא ואני איש צעיר שמבין

שמשהו אצלי מתרחש ואני עוד לא יודע מה. מאז אותה נסיעה, כשאני נוסע זה רק באוטובוס.

ירדתי מהאוטובוס בתחנה של Palais Royal ולאט-לאט במכה הכל נפל עליי: היופי של הבניינים והצבעים של האוויר והסטייל של האנשים שחיפשתי תמיד, כי ידעתי שהוא נמצא איפשהו ואווירת החופש שלא הכרתי בילדותי ואחר-כך בצבא. הלכתי שעות. שכחתי את המזוודה באוטובוס. הייתי מוכה: אהבה או זכרון או תשוקה או תקווה.

בבוקר שאחרי, בסיום הטיול הפראי שנמשך כל הלילה, והיה ראשון לרבים שיבואו, ישבתי בקפה והבנתי: מה שהיה

נגמר. הבית הקודם איננו ביתי עוד. פריז היא הבית שלי. זה המקום שאליו תמיד שאפתי וזה אדיר שהגעתי אליו צעיר. לא שתיתי קפה לפני אותו בוקר. מאז אני חולה על קפה.

התקשרתי הביתה ואמרתי לאמא ולאבא: ׳אני לא חוזר. מצאתי בית׳. היו להם תכניות גדולות בשבילי. הם יצטרכו

לממש אותם עם ילדים אחרים.

התחלתי חיים חדשים וספירה חדשה - כמו אנשים שחזרו מהמוות. אני לומד צרפתית ונחשב לצרפתי הגדול ביותר מבין הפלשתינאים - ככה קוראים לי הזקנים מהרחוב שבו אני גר מאחוריי הספריה הלאומית החדשה. כשהלב שלי עצוב אני חוזר ועושה את הטיול של הלילה הראשון, או מנסה לשבור את השיא שלי במציאת מלבניי קרמיקה שנמצאים על

חזיתות בתים ועליהם מוטבע באפור שכאן גר וצייר פיקסו או כתב אוסקר ווילד או פיסטר פאסטר. השיא שלי הוא 51

והכלל של המשחק הוא שאסור לחזור לאותן פיסות קרמיקה שכבר גיליתי.

את הבית הקודם בישראל שכחתי ואני לא מתכוון לחזור אליו.

היום, אוקטובר-17׳

אחות זקנה ושמנה החליפה את היפה מהלילה. היא נשכבת במיטה לידי ונרדמת. איבר אצלי לא זז. אני לא זוכר איך

קוראים לזאת שהלב שלי הלך אחרי יופיה לכל מקום שביקשה וגם למועדון הזה: הבטקלאן, הלך אחריה להופעה של

להקת מטאל שלא הכרתי. לא אהבתי את הבטקלאן וממש לא אהבתי דת׳ מטאל. אני אוהב לחלום על פריז. גם צמחים חולמים.

**

כתב - עמית פרבמן