מרץ

- תמונה שתחזור - מבול. הגשם מגיע מלמעלה. מלמטה. מהצד. אל הים והמים של אסיה דולף ואין מי שיתקן ואולי אין מי שרוצה לתקן לו ת׳דליפה. זה מרגיש כמו צלילה בבריכה, אלא שגם אם תנסה להוציא את הראש מעל קו המים עדיין תהיה תחתיו. ויש את הבוץ הסמיך שנוצר על הקרקע ואוסף לתוכו כל דבר - צמחים, בעלי חיים, כלים ממונעים. הכל. **

משה דיין שתום העין שהיה דמות מהאגדות שקע בבוץ של אסיה כשנסע בסיקסטיז לסקר כעיתונאי את מלחמת וייטנאם. הוא לא כתב ברשימותיו אם כבש את יצרו המלחמתי והחרמני. מקור לא אמין סיפר לי שאחת הנשים שדיין התעסק איתה הייתה צועקת במהלך זיון את השם של בעלה. הסיפורים הטובים ביותר הם של מקורות מפוקפקים. סטיתי מהעיקר. רציתי לומר שדיין כתב שהגשמים שירדו על אדמות נהלל ב 1925 גרמו לבוץ שהשקיע את הנהללים עד הברכיים ויותר. אבל הגשם והבוץ באסיה זה סיפור אחר: ׳דבר כזה לא ראית׳ אמר וצדק.

טיילתי עם ההונגרי באסיה עשרים וכמה שנים אחרי שמשה דיין צלח נהרות בוייטנאם ובלאוס עם הצבא האמריקאי שנלחם, ריטש, ספג, עישן והשתגע. בספר של עגנון שאני קורא עכשיו האונגרים של ירושלים אדוקים וחסרי פשרות לגבי הדת. ההונגרי שטייל איתי היה כופר מראשוןלציון שהקפיד לא לקיים מצוות ואכל חזיר כמו חזיר, אבל אז היה אפשר לסמוך עליו וזה חשוב כשנכנסים לאזור-אסון.

אחרי טיול קצר בסבך הג׳ונגלים של צפון-צפון-צפון מזרח תאילנד מאסנו בטבע ובחרנו לשכור מכונית משובחת כדי להגיע חזרה לבנגקוק. בנגקוק הסעירה אותנו כי היה בה כל מה שחיפשנו. אז. הטבע לעומת זאת נראה לנו זהה, מונוטוני ומשמים. כשאני חושב על זה היום אני מתפוצץ מצחוק. כמה טיפשים היינו. טבע טהור לא יכול להיות משמים. אבל אז-היה-אז והסקרנות והחיפושים שלנו היו-אם-היו במקומות אחרים.

אתמול ושלשום בכיתי מכעס כשראיתי את זיהום הנפט בחופי ישראל. הרגשתי בגוף פנימה רצון אלים לבוא חשבון עם אלה שאחראים לקסטרופה הזו. וכמו תמיד שאני שוקל שקילות נזכרתי בהונגרי ובי ואיך היינו שווי נפש לטבע המופלא של צפון צפון מזרח תאילנד והסביבה ובכנות הבנתי שאני כמו רוב בני האדם לא שייך לכדור הארץ למרות שחשבתי שהוא שייך לי.

התכנון של ההונגרי ושלי היה לנסוע דרומה נסיעה מרתונית של 19 שעות ולהתחיל לחגוג. בנגקוק הסעירה איתנו. חמורים. בדרכים הדי מרוסקות של תאילנד היו אז מכולות שמכרו דברי מזון ושתיה חלומיים ואם סטית מעט מהדרך לתוככי כפרים נפלת על מסעדות קטנות שהפעילו מקומיים. שם, בין מטעים ולצד חזירים, תרנגולות ובאפלוס שהסתובבו בר בשטח אכלת את האוכל הכי טעים שאי-פעם תטעם ותריח. סטינו מהדרך כדי לאכול במסעדה שכזו פאד-קפאו חריף-חריף ומנגו סטיקי-רייס בסוף להמתיק. האוכל היה חד-פעמי. טעמים וריחות שנשארו ולפעמים יש אפילו עקצוץ כמו סטירה של חריף על קצה הלשון. זכרון. כשיצאנו מהמסעדה, שהייתה לא יותר מצריף מתרסק לתוך עצמו בסוף כל יום ובעליו מקים אותו מחדש באופן מחזורי, התחיל הגשם סערה תנ״כית.

מבול כמו שירד אז ושם לא ראיתי לפני וגם לא אחרי. אימה. המסעדה שאכלנו בה הייתה רחוקה מאוד מהכביש הראשי והשביל שהוביל אליה היה מהגרועים ביותר. טוב שלקחנו רכב משובח. כמה דקות אחרי שעזבנו את המסעדה עם קופסת מתוקים לדרך שקענו בבוץ לבד בסוף העולם. הגשם הרביץ והרגשנו שהמכונית מתפרקת. המבול לא פסק או נחלש ומי שמאמין שיברך גומל חסדים. ההונגרי לא נלחץ. היה cool. החלטנו שאצא לחפש עזרה. היה רגע של חסד בו הגשם כאילו נחלש וככה יצאתי כמו האדם הראשון לחפש את זה שיציל את חיינו. הזיכרון שנצרב בי מאותו מסע מופרך לחיפוש צוות מציל חיים הוא של קריסה אקולוגית שאין ממנה דרך חזרה. והייתה גם דאגה להונגרי. האם ישרוד?

הלכתי בגשם אבוד בעולם כמו אחד משותפיו האבודים של רוברט פלקון סקוט. חיכיתי שהגשם והבוץ ישאבו אותי אל הסוף. פתאום, עד היום אני לא יודע להסביר איך זה קרה הטבע פתח אליי את ליבו והגשם פסק במכה. כמה דקות אחר-כך הופיע טרקטור ועליו שני תאילנדים עניים לובשי סחבות עם חיוכים מאירים. הסברתי להם בשפת הידיים והפנים מה הסיפור ועד כמה אני חייב את עזרתם. הייתי מוכן לשלם להם את כל הכסף בכל סוג מטבע שהיה עליי. הם סירבו. חשבתי שמתכננים להתעסק איתי מינית. לקח לי זמן להבין שכל מה שהם רצו היא לחיצת יד ידידותית. בנגקוק מסעירה אותך חשבתי. חמור.

הגענו להונגרי בנסיעה מבצעית מהירה שחתכה בבוץ הסמיך והעמוק. מצאנו אותו מוסתר כמעט יבש במחילה שבנה לעצמו. לא ידעתי שיש לו תושיה ויכולות כאלה. שני התאילנדים לובשי הסחבות גררו את המכונית המשובחת שלנו 4*4 די בקלות. החיוך לא ירד להם מהפנים.

בתוך השקט ובאמצע המקום בו היינו שהיה בו בוץ וכאוס מן סדום ועמורה אחרי המפץ פתחנו את קופסת המתוקים שהבאנו מהמסעדה וההונגרי בישל לכולם תה מנצח על מכסה המנוע. הם הסבירו לנו בתמימות שאנשים רעים מתכננים לבנות במקום צינור שיוביל נפט והם ואנשי הכפר שלהם החרדים לטבע יוצאים אחת לכמה זמן עם הטרקטור היחידי שלהם לחבל בצינור ובתשתית. 'vely difficult׳ אמרו.

התחבקנו ארוכות לפני שהמשכנו הלאה. הצענו להם שוב כסף. הם סירבו. לקחו מההונגרי את המילון התאילנדי-אנגלי-תאילנדי שלו וביקשו מאיתנו באנגלית שבורה וברורה: ׳תבטיחו לנו שתזכרו אותנו ותשמרו על הטבע׳. הבטחנו להם ולעצמנו. הגענו לבנגקוק שהסעירה אותנו ושכחנו הכל.

** כתב: עמית פרבמן