ספטמבר

חזרתי מלונדון לאכול פיתה בתל-אביב. אני אוהב את האוכל בעיר הזאת. ובפריז. התיישבתי על המזנון מול הנערים שממלאים ת׳פיתה וטרפתי בעדינות מלפפונים חמוצים. אני אצא למלחמה בשביל מלפפונים חמוצים. ׳אתה חמוד׳ אמרה לי אשה מבוגרת שישבה לידי. ׳עוד נודניקית׳ חשבתי. נזלה לי טחינה על הדלפק. ׳גם את׳ אמרתי ככה שיהיה ברור שפה זה נגמר, אבל היא לא עצרה. סיפרה שחזרה אתמול מהג׳ונגלים של פרו, שם עשתה במשך שבועיים (לא פחות) סמים פסיכודלים. מבוגרת. הרחיבה על חוויות עמוקות ומסע פנימי ואני רק רציתי לאכול בשקט. ולחלום. סיימתי עם הפיתה וקמתי לצאת.

׳אתה אוכל מהר׳ אמרה.

׳ז׳ה נכון׳.

אני מכניס בדיבור אפוסטרוף לאות ז׳.

׳למה? מי רודף אחריך׳?

לקחתי סודה מהמקרר. החלטתי להישאר.

---

׳כשאתה רוצה לעזוב מקום אבל ממש רוצה לעזוב וכבר ניתקת ת׳תחת מהמושב דווקא אז תישאר׳ אז מתחיל להיות מעניין׳. ברל  אמר לי את זה כשפגשתי אותו בפריז סוף מרץ 2002 בחלק היפה של רחוב ריבולי (=Rue De Rivoli). אין חלק כזה. ברל היה האקטיביסט הכי מוכר ופראי באירופה באותה תקופה. זה היה בוקר מקסים של סוףחורף תחילתאביב העולם בכיס שלך והמהפכה בדרך.

׳אמרו לי שאתה האיש שלי׳ אמר לי עם איזה מבטא אולי משהו גרמני בקצה.

׳מעניין׳ עניתי.

׳אתה בעניין?׳ שאל.

צריך לראות׳ אמרתי והתחרטתי. ׳יא-נקניק׳ חשבתי. 'לך עם זה עד הסוף. אולי יש פה משהו גדול. זה לא הזמן לעשות במכנסיים'!

׳אם תחליט להצטרף תשיג אותי פה או פה׳ אמר לי ונתן דף מקומט עליו רשום בכתב יפה שם של רחוב ומספר בית ומספר טלפון. התלבטתי יומיים והחלטתי ללכת על זה. לא ידעתי בדיוק למה יגייס אותי אבל הבטחתי שאלך עם זה עד הסוף. קבענו בקפה ברחוב קמבו (Cambon). יש לו מבטא גרמני עם נגיעה צרפתית בקצה חשבתי בדרך לפגישה. בטח שוויצרי. ׳מה יציע לי׳?  ׳מה יציע׳? ׳מה׳? רחוב קמבו היה סגור וחשבתי שיש הפגנה מול מלון קאסטיל שבו חי הרצל לפני שהתחיל את המסע הציוני שלו בדרך לבאזל ולקונגרס הציוני הראשון. ׳היתה פצצה ויריות בקפה׳ הסביר לי בשקט כבאי אחד. ׳יש הרוגים׳. לכבאי היה מבטא גרמני בקצה של הצרפתית שלו.

ברל נהרג בהתקפה. לא אדע אף פעם אם חיפשו אותו או שהמזל הרע מצא אותו. לא אדע לעולם למה רצה לגייס אותי.

--

׳תזמון מפריד בין חיים למוות׳ ארצ׳יק אמר לי כמעט בכל פעם שראה אותי. הוא חווה את זה באופן אישי. רגע לפני שנשלח להיחנק באוושויץ נסתמה הארובה בבית של מפקד המחנה הנאצי הבן של אלפיים זונות (ככה ארצ׳יק במקור). הוא סיפר לי את הסיפור שלו כמעט בכל פעם שהייתי מגיע להחליף אצלו כסף. הבנתי את הצורך שלו לספר את הסיפור, שהלך ככה -

׳יש פה מנקי ארובות׳ צעק עלינו אחד השומרים.

ואני נבעאך ערום וקופא לי התוחעאס אומר. ׳אני׳.

׳בוא כלב יהודי׳ אמר לי הגרמני. ׳יש לך מזל׳.

וככה ניקיתי ארובות כל החורף בבתים של הקצינים הגרמנים במחנה ואכלתי טוב וישנתי טוב והיה לי חמים. בחורף. באוושויץ. היה. לי. חמים. ושמרתי על המשפחה שלי והצלתי את אשתי ואת הילדה שלי. אפילו בקיץ שמרו עלי הגרמנים כי ידעו שבחורף הם יהיו צריכים אותי. לארובות. פרופסרים ורופאים ויהודים מפורסמים מתו במחנות ואני ארצ׳יק שלא ידעתי ואני עדיין לא יודע לקרוא ולכתוב השמנתי כמו גרמני במהלך המלחמה. חחחח׳.

ארצ׳יק ניצל מניסיון דקירה כשהיה בן 85. הלהב של הסכין לא חדר את החבילה של השטרות הפולניים שהיו לו בחלק הפנימי של הז׳קט.  ׳יעקוביץ׳ קרא לז׳קט וזה הצחיק אותי. הלהב לא חדר אבל מההתרגשות הוא מת מהתקף לב. מה שהלב הזה ראה ושמע בחייו. ובמותו.

---

׳תן לי לגעת בלב שלך׳ אמרה המבוגרת שחזרה מהג׳ונגלים. ׳אינדיאנים לימדו אותי לקרוא את הבפנים של הבנאדם מלהניח לו יד על הלב׳. אני תמיד מסרב לדברים מהסוג הזה. פתחתי את הידיים לצדדים ואמרתי ׳קדימה׳.

היא הניחה ת׳יד והסתכלה עליי. הרגשתי בלב שזה היה רגע אמיתי ולא הייתה שם נוכלות. היה לה פרצוף ממש ממש מוזר.

׳הלב שלך שברירי׳. אמרה והלכה.

---

כתב: עמית פרבמן