פברואר

צפון אנגליה, 1980

אנגלי בלי שיניים מאלה שמוצצצים את הלסת כי חסר להם משהו בפה הסתכל עליי מאז שעזבנו את תחנת ליים - תחנת הרכבת במרכז ליברפול. לא הוריד ת׳מבט. בבוקר, לפני שעליתי לרכבת, קראתי בעיתון על רוצח סדרתי שקטל מספר דו-ספרתי של אנשים בצפון אנגליה ונתפש השבוע. הזקן היה לפחות בן 80 ובכל-זאת עלתה לי מחשבה שהוא פסיכי. בטח מחופש, חשבתי. העברתי פעמיים-שלוש מבט לא אמיתי מהחלון לפנים הרכבת. המבט שלי נחתך בשלו. כשזה קרה עשיתי פרצוף שהוא כלום: מצחיק או נבוך או כל דבר אחר. ״ליברפול, מה״? אמר פתאום והבנתי אותו רק כי אתמול הייתי במשחק באנפילד, האיצטדיון של מועדון הכדורגל המופלא ליברפול. אי אפשר להבין מילה שאומרים האוהדים של הקבוצה גם כשהם פיקחים-לא-שיכורים. הם תמיד שיכורים. ורק את המילה ״ליברפה״ ששרו כל הזמן לפני, תוך ואחרי המשחק - קלטתי. ״נולדתי ב-1892 מול אנפילד בבתים האדומים שנשארו שם עד היום״. פתח הזקן בלי ששאלתי אותו. ״אני אוהד את ליברפול מהיום שנולדתי. אהדתי. עד המקרה של ג׳ון ג׳ונסון. אחריו לא התקרבתי למגרש״. ׳האיש בן 88׳ חשבתי לעצמי. ׳צלול׳. בחוץ ירד גשם צפון-אנגלי טורדני ומטריד של תחילת פברואר וכפור נדבק לחלון מבחוץ. ״גרתי שם, עדיין גר, אז אני רואה כל יום את המגרש, אבל לאהוד את הקבוצה לא יכול״. ׳אני מצליח להבין אותו למרות המבטא האגרסיבי שלו. תפשתי ת׳פטנט׳ חשבתי. בחוץ הנוף לא השתנה: שדות ירוקים. ועוד. שדות ירוקים. ועוד. לזקן האנגלי היה טיק-כמו-נביחה. ׳ווארפ׳ הוא פלט כל מה דקות וזה טלטל לו ת׳פנים, שעם הלסת המדולדלת נראו כמו פרצוף של בולדוג אנגלי זקן ורזה. ״ווראפ״ הוא נבח והמשיך לספר לי. ״קראנו לו בומה עם דאבל O כי הבעיטות שלו היו חזקות כמו פצצות: ׳Boom…Boom…Boom׳. הוא נולד בתאריך שאי-אפשר לשכוח: 02/02/02. נולד באנפילד כמונו ושלא כמונו היה שחקן כדורגל אמיתי. תבין, כדורגל היה אז עניין של צפון-אנגליה. מאוננים מלונדון בקושי שיחקו. זה היה קשוח מדיי בשבילם. במלחמה הגדולה מלא נערים מהאזור שלנו התגייסו ומתו ומה שהחזיק אותנו, את אלה שנשארו בעיר, היה המשחק. למרות שהליגה הוקפאה ראינו מלא כדורגל: משחקים של קבוצות מהאזור בלי ליגה מסודרת. והילד הזה בומה - בן 15 ומשקל תרנגול, עשה אותנו שמחים. ׳בזכותך, בומה, לעולם לא נהיה בודדים׳ שרנו לו״. ״אחרי המלחמה הליגה חזרה ואנפילד היה מלא בצופים בכל משחק. בומה היה מלך השערים של עונת 1921. בין כל האירים והסקוטים שהיו בקבוצה הוא היה סקאוז אמיתי. שנה אחר כך ליברפול התחילה את הליגה בצורה מופלאה. התרגשנו מכל דקה. ואז בחודש פברואר ביום ההולדת 20 שלו הפצצה נפלה והעיר עצרה. מהדורת עיתון מיוחדת הודפסה עם 2 דפים, כותרת ענק וידיעה אחת: ׳ג׳ון ג׳ונסון בנה האהוב של אנפילד יהפוך לתותחן׳. בתוך העמודים עצמם נכתב שקבוצת ארסנל, הכוח העולה מלונדון, קנתה את בומה בסכום דימיוני של 22,000 פאונד. את התגובה של בומה לא פירסמו״. ״ווארפ….לא ראינו את בומה מאז. הוא לא שיחק בארסנל משחק אחד. בכלל לא הגיע ללונדון. זה היה סקנדל ענק. אף אחד לא ראה אותו ולא ידע איפה הוא. נעלם. אנחנו, החברים, קיבלנו ממנו כמה מכתבים בלי שסיפר מה איתו ואיפה הוא". ראיתי דמעת כלב עצוב נוזלת על הלחי הרזה של האנגלי הזקן. אולי דימיינתי. הוא נעצר לכמה שניות, הסתכל החוצה דרך החלון הלח ואז חזר. המשחק האחרון של העונה היה באנפילד: ליברפול נגד ארסנל. דרמה בריטית אמיתית. אם ליברפול תנצח היא אלופה. כל תוצאה אחרת - ארסנל אלופה. בבוקר של המשחק ראינו על הקיר הצפוני הרחב של האיצטדיון כתובת ענקית בצבע שחור: ״Love & Loyalty Are Eternal (JJB) ליברפול זכתה באליפות באותה שנה. המבט שלו שוב הוסט החוצה לחלון ונתקע. הוא הנהן-כמו-נזכר תוך כדי ונבח פעמיים.״לאן אתה נוסע בחור״? שאל אותי. ״צפונה, הכי רחוק שאפשר״ עניתי. הזקן הצטמרר ובגילו זה נראה מפחיד. לא ידעתי אם זה תיק או התקף. הוא הסתכל בי בעיניים הזקנות שלו ואמר באנגלית הליברפולית הזאת שהיום אני כל-כך אוהב: ״זה מה שבומה כתב במכתב ששלח לנו בפברואר 22״. ירדתי מהרכבת בגלזגו סקוטלנד. הסתכלתי על החולצה הכעורה שלי עם הכיתוב הענק והלא אלגנטי: I LOVE LONDON. אידיוט שכמוני חשבתי. איך הזקן ידע שאני סקאוז?

** כתב: עמית פרבמן

הערות:

סקאוזר (Scouse) - כינוי לבן העיר ליברפול

תותחנים (Gunners), הכינוי של קבוצת הכדרוגל ארסנל.