שלוש פעמים ועוד אחת

האינדיאני הוא הסתכל על אריה (מבט חודר שיורד מהעיניים של האובייקט דרך הגרון ותופס בביצים) ואמר ׳בנאדם יכול לאבד את עצמו 3 פעמים בחיים. בפעם הרביעית הנשמה שלו עוזבת אותו וגם אם הוא נוכח פיזית הוא כבר לא קיים׳. זה היה בקפה בלימה פרו בלילה מופלא שלא רציתי שייגמר. גארקה הבעלים של הקפה הכי מעולה בעיר שהפך לחבר כי בחודש האחרון אריה ואני ישבנו אצלו 5-6 פעמים ביום קרא לבחור המוזר: ׳המכשף׳. ׳הוא מחפש טרף קל׳ אמרתי. ׳אתה קטן אמונה׳ קרץ לי. ׳אני אתגעגע אליכם dos locos שכמוכם׳.   קוסטה-ריקה עם אור ראשון לקחנו טקסי לשדהתעופה. כמעט פספסנו ת׳טיסה. התיישבנו מצחקקים ונוטפי זיעה כמו שני ילדים שגנבו שוקו בבוקר מוקדם מהמכולת של אבא של אריה. גיבורים גדולים. תמיד כיף עם אריה ולמרות דברים בעייתים שעשה בחייו סלחתי ואסלח לו ככה עובדים חבריםהכיטובים. הדיילת האיצה בנו להתמקם ולהיחגר. ממריאים. ליד החלון ישבה בחורה יפה ואריה החנטריש ניסה להזיז אותה למושב מעבר כי חלון ואמצע היו שלנו. ׳דפוק׳ אמרתי לו ׳ג׳נטלמן ברברס׳. חייכה. ג׳נטלמן ורברס הן מילים בינלאומיות חשבתי. בטח קיבלתי פה כמה נקודות. המבט שלה הזכיר לי מדי את האיש המוזר מהלילה הקודם. המטוס האיץ פירפר והמריא לא בקלות והלב שלי ירד לתאומים. אריה נרדם. קוסטהריקה אנחנו באים. ההתערבות החלק של קוסטה ריקה בטיול היה זכר להתערבות מחייבת כמה שנים אחורה. היינו 5 חברים טוביםטובים ילדים בני 17 מורעלים מהמחשבה להיות גיבורי-על. הכנסנו לתוך כובע חמישה פתקים עם שמות של יחידות שוות בצבא. כל-אחד משך פתק שחייב אותו להתנדב ליחידה שאת שמה שלף ולהשתחרר ממנה כלוחם. פתחנו קופה שהיא כמו קרן והפקדנו בה כסף בקביעות. חתמנו על דף של נייר טואלט הצהרה לפיה כל מי שיצליח לעמוד במשימה הקרן תממן לו ת׳חלק של קוסטה ריקה בטיול הגדול שתיכננו ושיהיה כולו חופים וגלים בדרום ומרכז אמריקה. החלום היה שכולנו נצליח וניסע יחד. אריה שלף פתק של יחידת מסתערבים שמבין כל הפתקים היתה הכי פחות נחשקת כי היו שם מטכ׳ל ושייטת וסיירת גולני. הוא היחידי שלא סיים את הצבא באותה יחידה שהיתה בפתק שבחר. הוא נזרק מהצבא כי הרג נער פלשתיני בן 13 בנסיבות עלומות. ריחמתי עליו. החלטתי שאני נוסע איתו לטיול המתוכנן ולא משנה מה ואת החלק של קוסטה ריקה אני משלם מהחלק שלי בקרן. בינתיים החבורה שלנו התפרקה בגלל הצבא אבל לא רק, כמו שקורה להרבה חבורות של נערים מופלאים בני 17.  השוויצרית

הנוסעת היפה הייתה שוויצרית. דיברה עברית רהוטה ומדויקת. למדה בלשנות באוניברסיטת תל-אביב. הייתה לה שלווה הררית-אלפינית ובתוכו פנימה חי הר געש פעיל. סיפרה לי שעושה דוקטורט בפרו על תרבויות אינדיאניות ועל מיתוסים של כישופים בתרבויות פגאניות במרכז ודרום אמריקה. הצעתי לה בלי להתייעץ עם האריה להצטרף לטיול שלנו בחופים של האוקיינוס הפסיפי. הסכימה. רוח חופשית. שמחתי כי הרגשתי איזה קליק ועוד אחד בלב. אריה התעורר פתאום. נשם במהירות ונראה המום. לקח לו זמן להירגע. ׳חלמתי על דדי פאזולי׳ אמר לי.

פאזולי

דדי פאזולי היה ילד שמן ושברירי בכיתה שלנו ביסודי. אני נזכר בו וטעם של חמיצות עולה לי מהבטן נעצר בלב מחמיץ אותו ממשיך לטפס בגרון ורק אחרי לא מעט זמן מתפוגג. היה 1/2 נכה שסחב רגל אחת והסיכוי שלו להיות ילד שמח היה קלוש. היום אני יודע גיבור גדול שכמוני שהתפקיד שלי (היה) לתת כתף לאנשים כמו פאזולי ואם לא כתף אז אוזן. בוקר אחד אפור וקשוח פאזולי הגיע לביתספר לעוד יום של תקווה מועטה. במהלך שיעור תנ׳ך עם יהודית המשוגעת התחילו להסתובב בכיתה שני מכתבי אהבה אחד לאילנה היפה והשני לניר הרזוז שכולם חשדו (בהמשך התברר שלא בטעות) שהוא הומו. את שני המכתבים שהיו כתובים כה יפה על גבול יצירת אמנות כתב דדי פאזולי. אני ידעתי שרק אריה יכול להתנסח ברמה כזאת ולהמציא ולבצע רעיון כלכך מרושע. כעסתי עליו עד שלא רציתי לראות אותו לעולם. ניתקתי מגע ושנתיים לא היינו חברים. החיים חיברו בינינו שוב בתיכון. פאזולי לא הגיע לבית-ספר ביום שאחרי הפצת המכתבים וגם בזה שאחריו. עבר לבית ספר אחר בעיר אחרת. הייתי רואה אותו משפיל את עיניו כשחזר הביתה מהתחנה המרכזית ולא רואה שגם אני משפיל את מבטי. בתחילת השירות הצבאי התאבד ביריה. לא השאיר אחריו מכתב, חברה או חבר רק הורים עצובים כל-כך.

התפרקות

השלישיה שלנו עם השוויצרית עבדה מצוין. ברל׳ה קראנו לה והיא קראה לנו האפרסמונים. חווינו את הדבר הזה שנקרא חופש מושלם שמי שחווה אותו לא יכול אחר כך לחיות באופן שונה ואם בכל זאת חוזר לחיות חיים רגילים נזכר בכל רגע אפשרי בתחושה המופלאה של להיות קל כנוצה ומבטיח לעצמך שוב ושוב לחזור לשם ואליה. בנסיעה על קו החוף מ-Playa Hermosa כיוון דרום שיחקנו ת׳משחק של אם היית בעל חיים איזה היית? ואם היו שואלים את החברים שלך מה הם היו אומרים? ועוד כל מיני משחקים של ילדים חופשיים. ׳אני חתולה׳ ברלה אמרה וכל מי שמכיר אותי אפילו קצת מיד מבין שאני חתולה. אני משוגעת על חתולים זאת החיה המופלאה בעולם׳. הייתה שתיקה ארוכה. היא שאלה בפליאה מה? ׳מחשבות׳ אמרתי לה. איך אפשר להמשיך במשחק ובכלל להתנהג רגיל כשהתמונה שעלתה לי בראש היא של אריה מרוצץ לגור חתולים את הראש באכזריות ואני עומד מהצד המום ועצוב ממראה שלא יעזוב אותי כל חיי. היינו ילדים בני 9.  

לימה, פרו

הכל דעך. השלישיה שלנו התפרקה כמו החבורה של אריה ושלי בילדות. החלטתי לחזור ללימה ואז להמשיך צפונה לקובה ולמיאמי. איזה תייר נורבגי הדליק אותי על מיאמי. אריה אמר לי בטח בטח ניסע למיאמי. השוויצרית ביקשה מאיתנו להצטרף אליה לטקס אינדיאני. ׳אני הלכתי אתכם עכשיו אתם תלכו איתי. זאת תהיה פרידה יפה׳. על חוף יפה כל-כך ליד מדורה קטנה ישבה קבוצת אנשים רובם אירופאים עם שורשים ויקינגים. את הטקס ניהל איש נמוך ומוצק עם מבט חודר שתופס לך ת׳מעיים. הוא זיהה אותי והניד בראשו כלפי מטה באיטיות. החזרתי לו. לאריה שהיה עסוק בעיניניו לא התייחס. שתינו, קודם הויקינגים, ואז אנחנו סמי הזיה שלוקחים אותך לבטן האדמה וחזרה. בבוקר חזרתי מהבטן לאדמה זאת לפחות הייתה התחושה. אריה לא חזר. הוא נכח פיזית בחוף היפה אבל היה במקום אחר שממנו כבר לא יחזור.

אחרי יומיים הגעתי ללימה שאני כל-כך אוהב. קפצתי לקפה של גארקה ששמח ממש לראות אותי כמו אבא שרואה את הבן שלו אחרי פרידה של שנים-מלא. ׳איפה אריה׳? שאל. הסתכלתי עליו ושתקתי.

הנהן כמה שניות - 

׳בפעם הבאה שאתה שומע נבואה של מכשף אינדיאני אל תטיל בה ספק׳.

**

כתב: עמית פרבמן